תל אביב סיטי - חבל על הפנאי

בתערוכה מציגים 9 בוגרים ממחלקת צילום. מתוכם 3 עבודות וידאו ארט וצילום.

לכל בוגר יש כרטיס ביקור בכניסה למנשר.

לירון דהרי: "פרא מקומי"

ביקום הלילי שלי אני נקלעת לחלום שהוא תמיד קרוב לקצה. קצה שמכיל גבול אשר מונע ממני מלהתקרב, לגעת ולחוש. אני בכל זאת מתקרבת ומנסה לפרוץ אותו, נאבקת בו נאבקת בעצמי. המאבק לא קל, אני רוצה להכיל את הכול במצלמה שלי, אני נאבקת יחד איתה, הולכת סחור סחור למצוא את הזוית המתאימה לאפשרות של חדירה, אני נכנסת.

היוצר קם על החומר. אני מגיעה למקום פרוץ ובו אני נאבקת במגבלה הפנימית שלי, מצב סטטי שבו אין מנוס. תמיד יש משהו שחוסם ועוצר, פיזי או מחשבתי. אני נמנעת מהמחשבה הזו והולכת הלאה.

אני 'חומדת' בעזרת המצלמה יצירות והגשמות קטנות שמצויות בו, בחלל, ביקום המלא בפרא, בהרפתקה. הרכיב של הפריצה הוא הכרחי,אני מגיעה למקומות שאותם אצטרך לפרוץ תודעתית. הידיעה שיש מרקם שמפריד ביני לבין המרחב גורמת לי להרגיש ערגה. אני מנסה בכל כוחי לא להציץ אלא לראות, לראות ולהביא את המראות אל הצופה. אני רוצה לחשוף את הפיתול , את דרכו של המאבק מתוך בקשה ותפילה להצליח לחדור הכי עמוק שאפשר. מרחב סגור, מרחב פתוח. זה לא עוצר אותי, אני ממשיכה הלאה, עד קצה המקום הכי רחב שיש. שם אני לא ממשיכה. שם הכוח גובר עלי, אני חוזרת אחורה ומשאירה אותו בלעדי, נקי.


אולגה ימלין

בעבודתי אני נוגעת בהשוואה של שתי עולמות אליהם אני מחוברת ונפרדת בוזמנית: תרבות רוסית ותרבות ישראלית. מרכיב מרכזי דרכו אני חווה את שני העולמות הוא היחס של המקום והתרבות לאסתטיקה, מהמנהג הפשוט של מלבוש ויחס לגוף ועד לאופן שבו הרחובות מתייצגים ומתלבשים מול מצלמתו של התייר. אני מנסה לבחון את ההטבעה של אותה תרבות אשר במרחביה גדלתי ואשר 'אחראית' לתחושת הזרות שלי היום כאפשרות למבט שנמצא בגבול תמידי בין שתי עולמות ומאפשר לי פוזיציה של צופה/טייל שבוחן המצאות ומציאות במקום שאינו בית.

מתוך עמדה זו אני מחפשת אפיונים טיפוסיים של מקום ושוזרת בהם את האחר הזר, אם באופן פיזי של אדם בנוף, ואם בצורת המבט שאני מפעילה על המקום אותו אני בוחרת לצלם. לדוגמא: האופן שבו גלויות מבקשות לייצג עיר ומדינה כמצב שישפיע על האופן שבו אצלם פני עיר, ככר או חוף ים.

נאטישה שפנר: "משחקים בחדר המיטות"

בעבודה "משחקים בחדר המיטות" אני מציגה ארבעה מפגשים מצולמים בווידיאו (ללא צלם) ביני ובין נשים אקראיות שאני מזמינה למפגש / סיטואציה של שיחה על מיטה כמרחב שבוחן של חוויה ותגובה.

המפגשים ממוסגרים במספר חוקי בסיס :חוק ראשון מגדיר את איזור הצילום כחדר המיטות, חוק שני קובע שתנאי הביגוד כפופים בכל פעם לבעלות הבית, כך שבכל מפגש אני לובשת בגדים ממלתחת המארחת, חוק שלישי ואחרון קובע את סוף הסיפור- המפגש חייב להגיע למימוש של נשיקה. כך נוצר 'סיפור מסגרת' שלמרות ההרמטיות שלו הוא מלא בחופש ומתחקה אחר פורמט של מפגשי הכרויות ובליינד-דייט באופן שהמידע , הרצון והשאיפות ידועים והמציאות נשארת משוחררת מכל הבטחה. צורת העבודה דומה למשחק קלפים, לעיתים אני יודעת מה הקלף שמחזיקה האישה מולי ולעיתים אני בוחרת לטרוף את הקלפים מחדש כמשחק של שליטה וחוסר שליטה מתוך בחירה מוקדמת.

הדס רנדלר

רוב עבודותיי במהלך השנים האחרונות התאפיינו ביחס של צילום לאסתטיקה ובפרט ברצון לזכור את היפה , הבריא והטוב. בשנה ג' ניסיתי לשחזר זיכרונות אבודים; חוויות שמעולם לא אירעו ושפנקס הזיכרונות האישיים שלי ביקש להמציא אותם ולבטל באופן סינטטי את החוסר. השנה חיברתי בין האפשרות והכוח של צילום לספר על יופי כפיתוי מודע ומובהק אל הצופה לבין העתיד לבוא והמאיים מכל- המוות. הפחד ממוות הוא פחד בסיסי ומוכר לי מילדות, עיסוק אובססיבי באפשרות ובשאלות הרבות שבאות בעקבות הדמיון מוכרות לי ועדיין משפיעות על הקשר שלי עם המציאות כמו גם על הניתוק ממנה. בהשפעת ההחלטה על החיבור בין שני הנושאים התחלתי ליצור את הדימוי הראשון והפשוט שעלה במוחי – המוות שלי.

אני מחפשת קונפליקטים ויזואליים ותוכניים, לוקיישנים למימוש 'מוות זמני', מתכוננת לצילום כמו כלה לחופה, בודקת את המנח של הבגדים והשיער ובאותה נשימה מעוותת את גופי בצורה שבורה ומורבידית ולרגע אחד קטן ונצחי אני עם המוות.

אניה לארסון

הפרויקט הצילומי שלי התחיל ממפגש תרבויות (עליתי לארץ משבדיה),הוא המשיך דרך הניסיון לגשר על הפער ועד להסתגלות לחברה זרה. ההתעסקות וההתנהלות עם מדינה רבת תרבויות, מסורות וארצות מוצא שונות ומגוונות, המבט של זר המביט מבפנים, השאלות על זהות כאינדיבידואל, השאלות על זהות כאישה, כל אלו היו סיבות שהניעו אותי לשים את עצמי בנעליהם של אנשים אחרים, בחיים אחרים.

זה הפך למשחק , משחק של צילום המאפשר לי לקיים תפקידים שונים בניסיון להגיע לחיבור ולשייכות כשהדלת מאחורי נשארת תמיד פתוחה לרגע שבו, אולי, ארצה לקחת צעד לאחור, כך שתמיד אני אוחזת חזק בשורשי. טריק ויזואלי שיכול להיראות אמיתי במבט ראשון אבל בעל ריבוי זהויות שלא יכול להיות אפשרי. יצירה של חיים והיסטוריה שמעולם לא היו קיימים.

חלק מהותי מהקיום היומיומי שלי מוצג בעפעוף של העין, בסנפ-שוט מפוברק שלא מחפש יחס ומעמד אישי, אלא מבקש להיות מכלול של אלבום זהות, קטגוריה מקובלת וידועה מראש של חיים מקומיים.


ענת פייזר: "יש פרצה בגדר"

"בין הגפנים, בין ענבי הכרם

שועלים מחבלים, מייללים

ונעלמים..." (עד מחר מתוך: לילה כיום יאיר אביתר בנאי 2009)

לקח הרבה זמן, קרוב ל-9 חודשים, כמעט כמו הזמן שלוקח להביא ילד לעולם, כדי "להוליד" את העבודה הזו. הפרויקט שלי התחיל מתוך כעס, ורצון לפרק את המשפחה, לא באופן פיזי, אלא באופן טכני בתוך המעבדה הכימית; מדימויים מלאים וברורים להפשטה עד לכדי גרעינים גרעינים. העברתי את העבודה תהליך שנמתח מרגע הצילום , דרך הגדלה שביקשה לדוג פרטים בתוך השתיקות ובתוך מה שהצילום לא מצליח לספר, ומצאתי שם פרגמנטים , גרעינים, עדויות של מבנה, תבניות משותקות, מבוי סתום. הבנתי משהו ואט אט נוצרה תפנית. העבודה מצאה את עצמה במקום של הבנה, קבלה, ואהבה לכל מה שנפל בחלקי.

העבודות מייצגות "נופים" בתוך חיי, בהם גדלתי, בהם בהיתי, אותם סירבתי לקבל ולמדתי לאהוב, את כל מה שהוא בית, רגעים גנוזים של כעס ותסכול, מול רגעים מפוארים, מוארים ובלתי נשכחים של אהבה עד כלות שאינה ניתנת למדידה.

אלו לא רגעים מכריעים בחיי היומיום של משפחתי או שלי, אלא פיסות זמן שהונצחו, אולי דקות שנלקחו כמובנות מאליהן.

לוטן הולצר

אני בונה מציאות מתוך נבכי הזיכרון, זיכרון אישי וקולקטיבי, לאחר מכן אני יוצר פעולה ששוברת לרסיסים את ממצאי הדמיון ומפגישה אותו עם המימוש - עם החומר והצורה.

שם אני פוגש את הקרקע ואת הביצוע , החומר ממנו עשויה המציאות ומשם חוזר שוב אל הזיכרון; אל נופים אשר אינם קיימים במציאות, ובכל זאת נבנים מתוך מאגר זיכרונות שנסמך עלייה. מעגל אין סופי של סיבה ותוצאה, האחת מתנגדת לשנייה ותלויה בה תלות של קיום.

פעולת הבנייה הפיזית מתרחשת בלילה, אני משתמש לרוב בחומרי בנייה אמיתיים ופונקציונאליים, ויוצר מהם עולם: תבניות של חיים , אזורי תעשייה, עזובות, הריסות ומקומות בלי שם.

אלכס אהרונסון

מהו זיכרון השואה? מה נשאר לנו ממנו חוץ מסמלים? איך זה קשור לכור ההיתוך שמפעילה החברה הישראלית כדי ליצור את היהודי החדש, היהודי הישראלי? מיהם הישראלים? ומהן המשמעויות האישיות?

עבודתי מתייחסת למרכיבים פוליטיים, חברתיים ואישיים בישראל בניסיון לנסח שאלות ולערער על מיתוסים מקובעים, דרך עיסוק בזהות האישית, הבחנות וסיפורים נאיביים מלאי כעס ותסכול, עד לגיחוך עצמי. אני מעוניין להדהד מצב של מבוי סתום במתכונת של סרטי תעמולה.