"כל יום לדחוף את הגג למקומו בחזרה. להניע את הלב, ולפי אות לסיים אותו במיטה". (מתוך: שחר סריג, תיק ושקית, 2009)
עבודתו של שחר סריג נוצרת מתוך דחף פיזי כמעט או מתוך כורח הישרדותי. היא מקיימת בתוכה תחושת חיוניות ודחיפוּת חירוּמית. כיצד יכול ציור להיות ציור ל"שעת חירום" ובה בעת גם אורח חיים, פעולה יומיומית? לקום, לאכול, לצייר, לפסל, להחזיר את הגג למקום ולישון.
דימויים, טקסטים וצבעים מתערבבים זה בזה, יוצרים בעיקר דמויות ורקע שהם בלתי ניתנים להפרדה, מתפרקים, מחלחלים זה לזה. סביבת הדמויות – עיר קורסת, נוף של טבע, חלל ריק – מייצרת מערכות יחסים אינטימיות, כאב, החצנה, עדינוּת. הציור מתפקד כמקלט, כתוכנית להגנת עדים, ככלא השמור ביותר בעולם. אולם הכלא, שביכולתו לספק הגנה ולהפריד בין מציאות לאמנות, בין דמיון לממשות, הוא הוא הפער הנעדר מן הציורים.
באחד הציורים ניתן לזהות דמות אישה, כתם אדום על שערה ועל פניה, והיא נדמית כעומדת ליפול. קשה להישיר אליה מבט. ההתבוננות בציורים חושפת עולם, שבו השמש עולה, והעכברושים והמפלצות נעלמים חזרה לתוך חוריהם. אנשים, חיות, בניינים, צבעים, משיכות צבע אקספרסיביות – כל אלה נותרים בחוץ. בציור אחר ניתן לזהות שתי דמויות, נמסות מן הפנים אל החוץ. משהו ברקע עוכר את השלווה, מעין רעש קטטוני, ואז שקט, ולאחריו בוקע קו רישומי קטן הנקבר תחת ערמות של צבע.
במקביל לציורי השמן מוצגים בתערוכה גם פסלים, העשויים ממספר משטחים מצוירים, וכן פסלים קטנים יותר שהתמגנטו לאובייקטים שונים, רובם רהיטים פשוטים וזולים למראה. אלה הן מוטציות פיסוליות של מעין מזבחים ניידים, הנושאים עמהם עבר, הווה ועתיד. השפעות של ציור נוצרי, של אקספרסיוניזם גרמני, של יודאיקה ואף של אמנות אאוטסיידרית, שמרוב משקל פיזי וסימבולי משתקות את הפסלים ומקרקעות אותם למקומם.
בנוסף מוצגות בתערוכה גם מחברות רישום אחדות, בכל אחת מהן עולם נרטיבי וציורי שונה. מקטעים של רישום דק בעל אופי עדין ושברירי, ולצדם מופיעים שוב כתמי צבע בוהקים. המחברות, דף רודף דף, כמו שחיין החוצה ברכה בנשימה אחת מקצה אחד למשנהו. זוהי נשימה רגשית, עמוסה ומטלטלת, המביאה את הצופה לצד האחר בתחושה שהעולם השתנה קמעה. להרף עין מבקר הצופה בנבכי נפשו של סריג ורואה את העולם מבעד לעיניו: זהו עולם קשה יותר, כואב יותר, יפה יותר, מרגש יותר, ובעיקר – אחר.