"צעדת השרמוטות" (כפי שתורגמה לעברית), היא מחאה בוטה ושנויה במחלוקת, שהתחילה בקנדה והתפשטה לערים נוספות בעולם. ראוי לזכור כי מטרתה אינה לעודד לבוש פרובוקטיבי, אלא להדגיש שגם לשרמוטה יש זכות על גופה, וכי לבוש פרובוקטיבי לא מבטל את הזכות הזו.

תהיתי האם פרובוקציה כזו היא אכן הדרך הטובה ביותר להעביר את המסר, אך ידעתי שאגיע להביע תמיכה בכל מקרה.

בתור תל אביבית, שהדרך העיקרית להתניידות בה היא הליכה רגלית, אני חווה הצקות ברחוב על בסיס כמעט יומיומי. כל פעם משהו אחר: הערות שנזרקות, צפצוף מהמכונית, שריקות, ואלו רק המקרים "הקטנים" שקל להתעלם מהם.

יש אירועים יותר חמורים: נגיעות לא הולמות, רמיזות מיניות מפורשות ומטרידנים מסוגים שונים. גם אלו עדיין נחשבים למקרים קלים של הטרדות, אשר חוץ מלהתעלם ולהמשיך ללכת אין הרבה מה לעשות לגביהן. יש המנסים להצדיק את התופעות הללו בכל מני אופנים, אך בסופו של דבר כולנו יכולים להסכים על כך שיש דרכים להחמיא לבחורה או "להתחיל" איתה בלי לגרום לה לרצות ללכת להתקלח אחרי זה.

עם כל המטען הזה הגעתי לצעדת השרמוטות. חשבתי שאמצא חבורה של פמיניסטיות בלבוש פרובוקטיבי, וחבורה של גברים מטרידים שבאו לצפות במחזה. בפועל, שמחתי לגלות כי כל הגברים שבאו, באמת תומכים במטרה (חוץ מצלם אחד שבאמת הטריד מישהי) וחלקם אף לבשו לבוש שמשך תשומת לב רבה יותר מזה של הנשים. מעודד לדעת כי גם גברים מבינים שהמאבק הוא לא רק של נשים אלא של אנשים שאיכפת להם מהחברה בה הם חיים.

אנחנו הולכות ברחוב וצועקות סיסמאות שנשמעות טריויאליות : "לא הוא לא", "הגוף שלי הוא רק שלי", "כן הוא כן רק כשאני אומרת כן". בחברה מתוקנת, זה אמור להיות ברור מאליו, בחברה שלנו זה הפך להיות "פמיניזם רדיקלי".

בעודינו הולכות יחדיו וצועקות את הסיסמאות האלו (ואני מודה שלדעתי הן לא היו הכי מוצלחות), הרגשתי כאילו אני צועקת בחזרה לכל אותם מטרידים. אני צועקת בכל הכוח "שוביניסטים אלימים עופו לי מהחיים" ומרגישה איך כל הגועל, כל הסלידה, כל הכעס יוצאים החוצה ביחד עם הצעקה הזו. הייתה זו הקלה רגעית נפלאה, כאילו סופסוף יכולתי להגיד את מה שלא הצלחתי לבטא עד עכשיו. סופסוף הצלחתי לענות חזרה ולא לשתוק.

לצערי, תחושה זו חלפה מהר מאוד כשהבנתי כי בסופו של דבר, אף אחד לא שומע את צעקתינו. אנחנו לא שקופות, מסתכלים עלינו ובוחנים אותנו כל הזמן, אבל קולנו לא נשמע. ריפרוף קצר בטוקבקים תמך בתחושה זו. רוב האנשים עדיין חושבים כי מטרתן היחידה של נשים שהולכות ברחוב היא למשוך תשומת לב מגברים, ושנשים אוהבות את תשומת הלב הזו גם כאשר היא חוצה את גבול הטעם הטוב, גם כאשר היא אלימה ומשפילה. זה לא משנה שאנחנו קמות ואומרות בצורה הכי מפורשת שיש: "לא! זה לא מה שאנחנו רוצות!". הטוקבקיסט הממוצע נשאר בשלו, בטוח שהוא יודע יותר טוב מה נשים רוצות.

מי שעדיין לא מבין על מה המהומה, מוזמן לקרוא בבלוג "הכצעקתה" המעלה דיווחים של נשים על הטרדות ברחוב. התחושות והחוויות משותפות לכולן, ועשרות הדיווחים הדומים מעידים כי יש כאן מצוקה אמיתית שאסור לזלזל בה. וכמובן, שעל כל דיווח המופיע באתר, ישנם אלפי מקרים שלא דווחו.

למידע נוסף:

על מצעד השרמוטות בויקיפדיה

פרוייקט "אנברייקבל"- ניצולי אלימות מינית מצטלמים עם שלטים ובהם ציטוטים של התוקף