בעונת האופרה הקודמת זכינו לדגום את "מפיסטופלה", גירסה אופראית פחות מוכרת ל"פאוסט" של גתה. כעת יש הזדמנות להשלים את החוויה עם הפקת "פאוסט", האופרה הפופולרית של גונו. האם יש להסיק מכך שבעונה הבאה נראה גם את הגירסה הנשכחת של בוזוני?

שתי מעלות לאופרה של גונו: ראשית, העיבוד ממיר את כובד המחזה הפילוסופי של גתה לעלילה אנושית מהודקת וברורה. שנית - המוזיקה. המלחין יצר פרטיטורה אלגנטית הכוללת שלל להיטים וסצינות סוחפות עבור הדמויות המרכזיות, וכן תפקידי משנה מרתקים המוסיפים צבע רב לאופרה.

על הבימוי של ההפקה הנוכחית עדיף לחסוך במלים. הוא מדגיש בכוח את הסימבוליקה המובנת מאליה, וזה בעוכריו. התוצאה דלה, גסה ואף מביכה. עיצוב הבמה האפור, תרתי משמע, לא מציל את המצב.

מוזיקלית, התמונה מורכבת. כתבה זו מתייחסת לחזרות הגנרליות של שני צוותי הזמרים. מסיבה כלשהי לא נפתחה גנרלית ב' לתקשורת - לא שזוטות כאלה מפריעות לכתבי תלאביב סיטי - ובמסורת חוקי מרפי, זו היתה טובה פי כמה מגנרלית א'.

התזמורת, בניצוח עומר ולבר, היתה נטולת אנרגיה בהצגה הראשונה. ריפיון מוזיקלי הוא עינוי בלתי נסבל, קל וחומר באופרה ארוכה כ"פאוסט" (ההצגה נמשכת כ-3.5 שעות).

למחרת התזמורת התעשתה וחל שיפור ניכר בביצוע. אמנם ולבר לא שיחזר את הישגיו הקודמים (מפיסטופלה, ג'וקונדה), אך מגמת הנסיקה ודאי תימשך בהצגות הבאות, וההנאה מובטחת, אם כך.

את פאוסט חולקים הטנורים סקוט פייפר (כרמן) ואנדראס שיידגר. לשני יתרון קל, שירתו בטוחה יותר - אם כי אף לא אחד מהם מבריק או מעניין במיוחד. המצב דומה גם באשר לוולנטין, ששרים דומניקו בלזני ואוליבייה גרנד: שניהם סבירים, השני מעט יותר מוצלח.

ההבדלים הקריטיים נמצאים בתפקידי השטן ומרגריט. את הראשון שרים פאטה בורצ'ולדזה (מפיסטופלה) וולדימיר בראון (מסע אל תום האלף, לה בוהם). בראון לוקח, ובגדול: בורצ'ולדזה אמנם כריזמטי כתמיד וכובש באריות העוקצניות, אבל בראון בכושר קולי טוב משלו, המאפשר עיצוב דמות משכנעת לאורך כל האופרה. כמו כן, הצרפתית שלו ברורה יותר.

cherchez la femme
את מרגריט שרות לסירוגין נעמי נדלמן ואירה ברטמן. הראשונה מצטיינת בפרשנות צנועה שהולמת היטב את דמות הנערה התמימה, אך חסר לה הברק בצלילים הגבוהים שיהפוך את מרגריט לגיבורה טרגית מרגשת.

כאן ברטמן נכנסת לתמונה ומוסיפה עוד ניצחון לרשימה (אונייגין, גאלה פוצ'יני, סטבט מאטר, הילד חולם). שירתה מהפנטת, מרתקת ואף מצמררת, במיוחד באריית הייאוש שבפתח מערכה ד'.

כאמור, גונו תגמל גם את זמרי המשנה, והעובדה בולטת היטב בביצוע שלפנינו. נקודת האור בגנרלית א' היתה סטלה גרגוריאן, שגילמה את סיבל באורח מושלם והפגינה מצו בהיר, זך, מצטלצל ויפה להפליא. שירה רז (אליהו) גם היא טובה, אך אינה קלה וצלולה כגרגוריאן.

רז, שלאחרונה הבריקה ברקוויאם של מוצרט, שרה גם את מרתה, האתנחתא הקומית של היצירה. המרחק הקולי והדרמטי בין סיבל למרתה גדול, ורז צולחת בקלות את המהפך הנדרש. כמרתה, היא מצחיקה מאד ומרשימה במנעד נמוך בעל גוון עשיר וכהה.

בגנרלית ב' שרה את מרתה איילה צימבלר (שעת אופרה, שבת מצו). זה תפקידה הרישמי הראשון על במה זו, אמנם צנוע - אך מעניק הזדמנות לחשיפת קול נאה וכישרון משחק. ללא ספק יש כאן גם סיבל פוטנציאלי, וזו רק ההתחלה.

פינת ההמלצה
את "פאוסט" כדאי מאד לראות, רצוי בתאריכים בהם יופיעו בראון וברטמן. עוד הפקת אופרה מעוררת סקרנות היא "כך עושות כולן" באוניברסיטת תל אביב.

ב-13.2 תוכנית עמוסה בביצועי בכורה לאנסמבל מיתר בתיבה, וב-16 הצגה נוספת ל"חליל הקסם" עבור הילדים שבינינו.

ב-18 יגיעו "סולני באך הישראליים" למרכז ענב. מדובר בהרכב חדש יחסית ומעניין, ובו נבחרת זמרים ונגנים מצוינים, כאלט הנפלאה אביטל דרי, הצ'לן עירא גבעול ועוד רבים וטובים. כדאי מאוד.

ב-20 מסתמן ביקור נוסף באופרה: קונצרט דואטים בסדרת "שבת של זהב", עם זמרי האופרה-סטודיו ואחרים, וב-27 תתארח במוזיאון הקאמרטה בתכנית מפתה שרובה מוצרט והנדל.

האזנה נעימה!