סוג של נס: מהודעה רישמית עולה כי עקב ביקוש רב נוסף עוד מופע להצגות שתוכננו לאופרה "הילד חולם". כל זאת בטרם נשמע הצליל הראשון.


נתון מדהים בהתחשב בעובדה שמדובר באופרה (משעמם) עכשווית (בעע) בעברית (בעע 2). המדובר ביצר הרפתקנות מפתיע של הקהל? יעילות יחסי הציבור? פתרון אפשרי נעוץ במותג האיכות "חנוך לוין", שדי באיזכורו להריץ קהל לקופות.

ממחזה לאופרה
הרעיון להסב את "הילד חולם" לאופרה נולד כבר בבכורת המחזה ב-93', והפרויקט יצא לדרך כשלוין נתן למלחין גיל שוחט אור ירוק ב-96'. כעת סופסוף קורם "הילד" עור וגידים באופרה הישראלית לציון עונתה ה-25.

אין מנוס מלהשוות את הגלגול הנוכחי להפקת התיאטרון, בין היתר כיוון שלמקור היה אופי פסבדו-אופראי בעוצמתו, ובעיקר כיוון שגם אז המוזיקה (מאת פולדי שצמן) היתה אינטגרלית לחוויה. ההצגה קיימת בשלמותה ברשת ומומלצת כהכנה לאופרה וכדוגמה מאלפת לתיאטרון במיטבו.

לאור זאת, הגיונית בחירת המלחין להתרחק מהמקור הלויני. ניתן לומר כי האופרה פוסט-מודרנית במהותה: המחזה הוא נקודת מוצא לגירסת-בת שלצידה רצויה היכרות עם המקור להעמקת החוויה ולהשלמתה.

עיבוד הטקסט גרר קיצוץ צפוי ונכבד. העלילה נותרה על כנה, אך הפיוט הלויני נפגם. זאת ועוד: המוזיקה מרככת את זעזועי הדרמה ומפחיתה את יכולת הקהל להתחבר לתכנים, להזדהות ולהתרגש.

הגענו למוזיקה, אם כן, הגרנדיוזית-סימפונית בתפיסתה. במנותק מההקשר (אינה עולה בקנה אחד עם הצמצום והצניעות המזוהים עם לוין) המוזיקה מהממת הודות לתזמור אקסטרווגאנטי (אופייני לשוחט) ולנגינה מיומנת של התזמורת בניצוח דייויד שטרן.

כאן צצה בעיה מהותית: לרוב, הזמרים טובעים במסת הצליל. מזל שהטקסט מוקרן, אחרת כמעט אין לפענח את השירה.

לפני שניגש לזמרים, מעט על הסגנון. המוזיקה מלודית ונגישה - גם ברגעים שבהם שוחט נותן קצת בראש. אין ניסיון להמציא מחדש את הגלגל. אדרבא, המוזיקה חוזרת אל האימפרסיוניזם והפוסט-רומנטיקה, וניתן לזהות - מלבד ציטוט מכוון של מנדלסון - הדים לשלל מלחינים: בראש וראשונה ריכרד שטראוס, וגם פוצ'יני, בריטן, מאהלר, רוול, דביסי, שוסטקוביץ', ואגנר ועוד. איפה חותמו של שוחט בתוך כל זה?

הם חולמים ושרים
אם נתעלם ממאבקם בתזמורת, הזמרים עושים עבודה נפלאה. אפשר רק להתפעם ממבחר הכישרונות: נתחיל בסופרן המתוק והמעודן של הילה בג'יו (בריאת העולם, אליהו), ההולם היטב את דמות הילד. הזמרת התמודדה בגבורה עם התפקיד המתיש, והרשימה במיוחד באריית הכניסה.

לא פחות תובעני הוא תפקיד האם, ששרה אירה ברטמן (אונייגין, סטבט מאטר) במידה זהה של מסירות והצלחה. יש לציין לטובה גם את כישרון המשחק של שתי הזמרות.

ברכה קול מצוינת כ"אשה שנולדה לאהבה". זו מופיעה רק בתמונת הפתיחה, אך תפקידה מייגע בדרישותיו: דילוגים תכופים לקצות המנעד וקו דיקלומי קשוח, לרוב אנטי לירי. קול מתגברת על המכשולים ומעצבת דמות שמותירה חותם.

לגיא מנהיים המופלא תפקיד כפול - האב והמושל - וכצפוי, הוא גונב את ההצגה בשני. זו אחת הנקודות הבודדות באופרה שבה יש "תיאום כוונות" בין לוין לשוחט, ועיקר ההישג נזקף לזכות פרשנות הזמר, המעצים את הגרוטסקה בהופעה כריזמטית.

לולדימיר בראון שלושה תפקידים, והמשמעותי בהם מגדיר רגע בו האופרה קרובה להוסיף נדבך למחזה. באקט ארס-פואטי נוקב, לוין מעלה לבמה משורר הכותב על הפליטים, ומולו דמות המטיחה בו ביקורת ("כתבת את שיריך כדי לעשות רושם, ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם").

עצם ההמרה לאופרה מרחיבה את המשמעות - קל וחומר כשבראון שר מתוך הקהל. הזמר עושה כמיטב יכולתו במעט שניתן לו (גם בתפקידיו האחרים), אבל נטיית המוזיקה לסנטימנטליות שוב מדללת את המסר.

ניסיון בעייתי אחר להצהרה בין-אמנותית חל בדמות הכנר הגוסס, שלא הולחנה ומגולמת על ידי רמי ברוך, שחקן עם רקורד לויני עשיר. הפעם החולשה נובעת מצרידות חריפה: ברוך חרחר את שורותיו בגרון ניחר, ובקושי ניתן להבין אותו. אם זה מכוון, לא ברור מה הטעם.

עינת ארונשטיין הצעירה - המופיעה במקביל ב"לעוף מכאן" - מצטרפת בתמונת הסיום כאחד הילדים המתים ומעוררת השתאות בבשלותה הקולית. לצידה זוהר אנסמבל נשים המייצג את הילדים וכן מופיע לאורך האופרה כמקהלה. להוציא חדות-יתר בסקציית הסופרן הראשון בתמונה זו, שירת האנסמבל טובה ומוסיפה גוון מרתק לפלטה התזמורתית.

כאמור, ההיבט המוזיקלי שנוי במחלוקת. הוויזואלי, לעומתו, ראוי לשבח. קיים היתוך מושלם בין העיצוב (גוטפריד הלנוויין), התנועה (גרגור זייפרט) והבימוי (עמרי ניצן), והתוצאה רבת השראה. ניצול החלל מבריק, ויש שפע מעמדים מהפנטים: החל בקיר המתמוטט בתחילת האופרה, עבור בסצינת הקרקס ובניסיון הפליטים לרדת מהאונייה, וכלה בגופות הילדים המרחפות בחלל בסיום. מדהים!

אז ללכת או לא? שאלה טובה. הבורגני יתקשה לעכל את המוזיקה, החובב הכבד יתרעם על האנכרוניזם, ומעריצי לוין יתרפקו בערגה על המקור. על אף זאת, יש לזכור שזה אירוע נדיר בחשיבותו, ושלצד הבעיות יש ל"הילד חולם" גם מעלות רבות. בכורה לאופרה שכולה מיטב כוחות היצירה המקומיים אינה מובנת מאליה, ועלינו לעודד ולתמוך. לפיכך - כדאי לנסות.

פינת ההמלצה
לצד האופרה, יש היצע אדיר ומפתה של מוזיקה קולית לכל כיס וטעם: ביום ד' יוצגו במרכז פליציה בלומנטל קטעי אופרות אמריקאיות, ולמחרת ישתתפו כמה מזמרי "הילד חולם" ברקוויאם של מוצרט.

במקביל תתקיים הרצאה מסקרנת בנושא אקזוטיקה באופרה, ובשבוע הבא, 26.1, עוד שני אירועים מעניינים בבית האופרה: "חליל הקסם" לילדים ורסיטל של הבאס הגיאורגי הנודע פאטה בורצ'ולדזה.

ב-28 שוב התנגשות של אטרקציות: אנסמבל מיתר בתוכנית מגוונת במרכז ענב, ומולו קנטטות של באך בביצוע הבארוקדה והאנסמבל הקולי החדש.

ולסיום, מחלוקת במוצ"ש (30.1): במוזיאון תל אביב יתארח אנסמבל המאה ה-21, ובמרכז ענב יתקיים מרתון שוברט, השנה בדגש ווקאלי עם שלל זמרים מעולים.

מה עושים? פצלו אישיות, ובואו לכל ההופעות!