אריגו בויטו (1842-1918) זכור בעיקר כמשורר שעיבד עבור ורדי את הטקסטים לאופרות אותלו (1886) ופלסטף (1893), וכן את הטקסט לאופרה "לה ג'וקונדה" (פונקיילי, 1876).

האופרה היחידה שבויטו השלים, "מפיסטופלה" (1868), היא אבן דרך בתולדות הז'אנר, ואחת האופרות הבודדות (בדומה לג'וקונדה) מן המחצית השנייה של המאה ה-19 שלא נמחקו תחת צילו הכבד של ורדי, המלחין ששלט בעולם האופרה באותה תקופה.

בין גתה לגונו
"מפיסטופלה" מבוססת על גירסתו המפורסמת של גתה לאגדת פאוסט. המלחין הצרפתי גונו (Gounod, 1818-1893) הקדים את בויטו בכעשור וזכה להצלחה מסחררת עם האופרה "פאוסט", ואולי זו אחת הסיבות שהניעו את בויטו לקרוא לאופרה שלו ע"ש דמות השטן, למרות שפאוסט הוא הדמות הראשית.

ספרותית, "מפיסטופלה" קרובה יותר לגתה. בניגוד לגונו, שהתמקד ביחסיהם של פאוסט ומרגריט, בויטו התעניין ברעיונות הפילוסופיים של גתה ועיבד את כל הרומן למוסיקה. התוצאה מפוזרת למדי - אוסף אפיזודות שלא מתגבשות לעלילה רציפה.

בדומה לדרמה, גם המוסיקה לוקה בחוסר לכידות: הסגנון אינו אחיד, ולמען האמת - גם האיכות. בויטו (שהיה בסה"כ בן 26 כשחיבר את האופרה), אולי בהשפעת ואגנר, שאף לחולל רפורמה בז'אנר. פה ושם אכן נגע בפסגות ההשראה, למשל במקהלת צבא השמיים שבפרולוג, לה הלחין מוסיקה נשגבת - כמעט מאהלרית בעוצמתה - שהקדימה את זמנה. מנגד, יש לא מעט רגעים קלושים ופתרונות בנאליים באופרה.

בדיעבד, בין אם כיוון לכך או לא, גישתו של בויטו היא פוסט-מודרנית: הקהל הכיר את המיתוס ואת גלגוליו אצל גתה ו/או גונו, ואולי זה מה שעודד את בויטו להרחיק לכת בגירסתו. אבל אמנות לחוד ומציאות לחוד.

הבכורה היתה כישלון. לאחר מקצה שיפורים, שכלל, בין היתר, הוספת הארייה ששרה מרגריט בכלא - הקטע המפורסם ביותר באופרה - זכתה "מפיסטופלה" להצלחה. ברור מדוע האופרה אינה בין הפופולריות ביותר, אך ייחודה הציל אותה מאבדון, ואולי דווקא האתגר שהיא מציבה הופך אותה ראויה להפקות תדירות מאלו שלהן היא זוכה.

שעתה הגדולה של המקהלה
מן האמור לעיל ניתן להסיק שדרוש צוות יוצא מגדר הרגיל כדי לעשות צדק עם "מפיסטופלה". בהפקה הנוכחית, שהיא חידוש להפקת בית האופרה ליאז' (בלגיה), זה מתרחש באופן חלקי: המנצח (עומר ולבר, שהוכתר לאחרונה ע"י המגזין האיטלקי "הקול הקלאסי" כאמן המבטיח ל-2009) עשה עבודה טובה מאד עם התזמורת והמקהלה. האחרונה זכתה בצדק בתשואות אדירות בתום הפרולוג וגם בסיום האופרה.

התמונה משתנה בכל מה שנוגע לסולנים. הרמה בינונית למדי: על הטנור - יו סמית' (פאוסט) - עדיף לחסוך מלים. ובכל זאת: לא ברור למה פרנסי האופרה ממשיכים להזמין אותו. אולי הוא שר בחינם. בעצם, מה שהוא עשה על הבמה לא נקרא לשיר.

במערכה הראשונה הוא צעק, בהמשך נבח, ולקראת הסוף גם לזה כבר לא היה לו כוח, אז הוא פשוט גיעגע. כן, כמו ברווז. אישיות בכירה מאד באופרה יזמה מחיאות כפיים סוערות אחרי כל ארייה, והקהל, עדר בורגנים חירש, נסחף. פשוט מזעזע: הבנאדם החריב במו גרונו את האופרה, והם עוד מעודדים אותו.

הרגע היחיד, אולי, בו סמית' היה נסבל, התחולל בתמונת הכלא: ייתכן שנוכחותה של הסופרן מישל קריידר (מרגריטה) השפיעה עליו לטובה, כיוון שאת הדואט העצוב והנוגע ללב שלהם הוא לא הצליח להרוס. וזה הישג משמעותי בשבילו.

הסופרן מצילה את המצב (בערך)
קריידר היתה החוליה החזקה, גם אם לא עמדה ברף הגבוה שהציבה בהופעותיה הקודמות על במה זו. חבל שדמותה מופיעה רק בשתי תמונות, כך שאי אפשר לבנות עליה שתציל את ההופעה כולה.

אריית הייאוש המצמררת של מרגריטה (מעין מחווה של בויטו לסצינות הטירוף שרווחו באופרות בדורות שקדמו לו) הושרה ברגש רב, אך הפקה קולית לא מספיק מדויקת פגמה מעט ברושם. נדמה שהמנעד העליון של קריידר כבר לא מבריק כבעבר.

מצד שני, העושר הרב שנחשף בצלילים הנמוכים רומז שביכולתה להתחיל לשיר תפקידי מצו, וכשזה יקרה, הרווח יהיה כפול - גם שלה וגם של הקהל.

בשורות המקדימות את מות מרגריטה, העפילה קריידר לצליל מרהיב ביופיו, ובתמיכת התזמורת טוותה את שיאו האמוציונלי של הערב. שיקלול רכיבי הופעתה - המעורבות הריגשית, המשחק, עוצמת הקול ועושרו - מבהיר איך קריידר כבשה את לב הקהל שהריע לה עם רדת המסך.

הבאס פאטה בורצ'ולדזה (מפיסטופלה), המוכר לקהל עקב ביקוריו הרבים באופרה הישראלית, כבר מעבר לשיא. קולו התעמעם ונשמע לא ממוקד במקומות מסוימים. על כך מפצה בורצ'ולדזה בביטחון שניכר בשירתו ובעוצמה שעדיין קיימת בקול, אך לא די בכך כדי לעצב מפיסטופלה כריזמטי ו-cool כנדרש.

הסופרן מירלה גראדינרו (הלנה היפה) היתה בסדר, בהתחשב בוויברטו המאפיין את שירתה. לפני כמה שבועות שמעתי אותה ב"שיר תהילה" של מנדלסון, אז היתה נפלאה. ייתכן שהפיתוי לשירה אופראית-דרמטית דוחף אותה לאמץ מדי את הקול וזה שורש הרע, ואולי הפיתרון הוא מעבר לרפרטואר קונצרטי שאיכשהו גורם לה להתמקד טכנית ולהגיע להישגים טובים מאשר על הבמה.

המצו-סופרן שירה רז מבליחה לכמה דקות בתפקיד מרתה, שכנתה של מרגריטה (ואח"כ גם בתפקיד פאנטאליס, בן-לוייתה של הלנה). רז הבריקה ואפילו גנבה את ההצגה בתמונה זו, ועיצבה מרתה פלרטטנית ומצחיקה, ע"י שילוב מושלם של שירה ומשחק. בקרוב תשתף פעולה עם המנצח ולבר בקונצרט של מוסיקה קולנועית.

בימוי זהיר
"מפיסטופלה" היא יצירה פילוסופית, מסוגננת, אולי אפילו נוגעת במופשט, ומאפשרת חופש פעולה לבמאים. בהפקה שלפנינו הבימוי - חידוש של מרגריט בורי לזה של ז'אן לואי גרינדה - לא הולך רחוק מדי, למעט שני מקרים. האחד ביזארי למדי - במעבר מהתמונה היוונית לאפילוג מוצגים לידתו ומותו של ילד מכונף, המייצג את ילדם של הלנה ופאוסט (קטע הלקוח מגתה ולא נמצא בעיבוד של בויטו) ומחדד את העקרות והריקנות בחוויותיו של פאוסט. אי אפשר להבין את ההקשר מבלי לעיין בתוכנייה קודם לכן.

המקרה השני, והמוצלח יותר, הוא העשרת תמונת ההמון של חגיגת הפסחא (תחילת מערכה א') בדמויות המייצגות את שבעת החטאים (על-פי הנצרות). תפקידן, ככל הנראה, להדגיש את ההוללות הארצית הרדודה כנגד שאיפותיו הרוחניות של פאוסט.

השטן לובש פראדה, או: שיף שיק
ניצול חלל הבמה אינו יצירתי במיוחד, ורוב תמונות המקהלה לוקות בסטטיות. על כך מפצה, במידה רבה, מעצבת התלבושות בוקי שיף. חברי המקהלה מתהדרים במחלצות עתירות דימיון -מרשימות פי כמה מאלו של הסולנים, יש לציין. מבין האחרונים רק מפיסטופלה זוכה ללבוש חליפות מסוגננות של קטיפה ועור.

תצוגת התכלית של שיף מגיעה לשיאה בתמונת הפסחא, בה לכל אחת מעשרות הדמויות המאכלסות את הבמה יש תלבושת ייחודית ועשירה בפרטים. גם בתוך תמונה צבעונית זו בולט במיוחד עיצוב שבעת החטאים הנ"ל, הכלאה מבריקה בין לבוש לאביזרי במה. צריך לראות כדי להבין. בראבה, שיף!

גיליון ציונים
לפנינו יצירה לא פשוטה להפקה; המנצח, התזמורת, המקהלה והתלבושות טובים; הסולנים (להוציא את קריידר) סבירים ומטה.

התוצאה בינונית. יש כמה שיאים, אך הרוב משמים ואין חוויה כוללת שנחרטת בזיכרון. אז ללכת או לוותר? חובבי אופרה לא יעמדו בפיתוי (בכל זאת, מתי תהיה הזדמנות נוספת לראות על בימותינו את "מפיסטופלה"?) ואולי אפילו ייהנו. ההפקה, אם כך, מיועדת למכורים סקרנים בלבד, וגם זה בעירבון מוגבל מאוד.

פינת ההמלצה
בסוף פברואר מכינים לנו באופרה הפתעה: לראשונה בארץ, "השועלה הערמומית הקטנה" מאת המלחין הצ'כי יאנאצ'ק. וזו, כמאמר הקלישאה, אופרה אחרת.

עוד אירועים אופראיים (פחות או יותר) החודש:

ב-7 וב-10 בפברואר שתי הזדמנויות אחרונות לראות את אופרת היידיש "איצ'ה הייסטיר" בבית לייוויק.

ב-18: זמרי האופרה-סטודיו במרכז ענב בקונצרט שני בסדרת
"אופרת לילה צעירה". הקונצרט הקודם הוקדש למוצרט והיה נפלא וקרוב לשלמות. הנושא הפעם: אופרה ומחזמר.

למחרת, הזדמנות נוספת לפגוש את החבורה הפנומנלית, הפעם במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, בקונצרט איטלקי ובו אריות של דוניצטי, בליני, ורדי ופוצ'יני. נשמע כמו שוס היסטרי. בואו בהמוניכם.

עוד בפליציה בלומנטל:
אנסמבל פניקס המעולה בקונצרט שכולו הנדל. 11 בפברואר.

ב-21 בחודש, באותו לוקיישן, אנסמבל מיתר מארח את הסופרן הנפלאה קלייר מגנאג'י.
ב-12 הופעה מיוחדת של אנסמבל מיתר במרכז ענב, בתוכנית המוקדשת לחגיגות המאה לת"א.

רוצים עוד? לא חסר: בין ה-20 ל-22 בפברואר, ביצוע קונצרטי של הקאמרטה ל"דידו ואנאס" (פרסל) במוזיאון ת"א,
וב-28 הופעה משותפת לאנסמבל בארוקדה ולהרכב הווקאלי המיוחד "נביאי הקוינטה".

הרבה מוסיקה. למקומות, היכון, רוץ!